צילום: מרים אלסט פלאש 90

27# דינה פורת

היסטוריונית

בכל פעם שמגיעה לישראל אישיות רמת דרג, מיד מביאים אותה הנה, ליד ושם, לפני שמביאים אותה לקבר הרצל הסמוך, וזה מכעיס אותי", אומרת פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של המוסד. "השואה היא לא תעודת הזהות שלנו, אנחנו לא קורבן ומסכן. אנחנו עם שהיתה לו שואה ולא ההפך. הצידוק לכינון ולקיום מדינת ישראל זה לא השואה. זו שטות מדופלמת. המדינה קמה למרות השואה. אם לא היו פה 600 אלף איש מיד אחרי השואה, לאן בדיוק הניצולים היו מגיעים? פניתי לוועדת הטקסים בכנסת כשיצחק הרצוג ישב בראשה והצעתי, שיביאו את האורחים קודם כל לקבר הרצל, וממנו בשביל המוביל – אלינו".

פרופ' פורת היא קפסולת מרץ ואופטימיות. דלת חדרה ביד ושם פתוחה תמיד, וכל העובר במסדרון זוכה לחיוך רחב ולמענה מדויק ונמרץ. תחושת הכבדות המלווה את העיסוק בתחום כאילו פסחה על החדר הזה ועל היושבת בו. פורת החלה לעסוק בחקר האנטישמיות ובמעקב אחריה לפני 25 שנה. במהלכן פיתחה מספר כלים מחקריים, ביניהם מאגר מידע רחב היקף על אירועים אנטישמיים, תנועות קיצוניות ותגובת הקהילות היהודיות ברחבי העולם, ויצרה כמה מסורות, כמו דוח שנתי שאותו היא מוסרת לממשלה בישיבה מיוחדת ביום השואה הבינ"ל בתוספת המלצות לפעולה, העברת חומרים שאותם לוקחים איתם לנסיעותיהם בעולם ח"כים ושרים, וניסוח והצגת דוחות לוועדה באו"ם העוסקת באנטישמיות, שנאת זרים וגזענות. פרופ' פורת אף הקימה רשת של 50 חוקרים מכל העולם, ומדי שנה מכנסת מסיבת עיתונאים, שאליה מגיעים נציגים ממאות כלי תקשורת כדי לשמוע על מצב האנטישמיות בעולם.

פרופ' פורת היא מיוזמי וממנסחי ההגדרה הבינלאומית של אנטישמיות, שאומצה על ידי מדינות רבות בעולם, כולל הפרלמנט האירופי – הישג, שהיא מתגאה בו במיוחד.

כפי שאפשר לתאר, מדובר בעבודה רגישה ומורכבת למדי. "בשנותינו הראשונות התווכחנו על עצם ההגדרה, כדי שנוכל להבדיל האם המקרה שבו עסקינן הוא אנטי־ציוני או אנטישמי. והיו שנים עד שנות ה־90, שיכולנו להפריד בין אנטישמי ואנטי־ציוני, וגם גופים אנטישמיים עשו הפרדה בין ישראלים ליהודים. עם הזמן, ובייחוד משנות ה־2000 ו־ועידת דרבן, ההפרדה הזו מתחילה להתבטל, ושני המושגים מתחילים להתמזג: מדינת ישראל נתפסת בעולם ככזו המייצגת את היהודים, כלומר הפרוטוקולים של זקני ציון יושבים בירושלים, ויש מיזוג בין האנטישמי לבין האנטי־ציוני. ולכן כבר כמה שנים טובות יש מיזוג חוזר בין יהודים לישראלים. והם צודקים. גם בראייתנו, נעשה תהליך דומה: פעם ישראלים היו זן אחר, אך היום גם אנחנו מתקרבים יותר לתפוצות. ככל שישראל נעשתה יהודית יותר, הקשר בינה לבין הקהילות היהודיות בעולם מתחזק".

אם כך, האנטישמיות העכשווית נובעת ממדיניותה של ישראל? כאן, לדברי פרופ' פורת, התשובה מורכבת – מדיניות ישראל לא בהכרח מובילה לאנטישמיות, אך היא בהחלט גורם משמעותי שמשפיע על דעת הקהל בעולם. "אנו רואים לעיתים, לא תמיד, שכאשר יש עימות בין ישראל לפלסטינים, ובייחוד בעזה, העימות יוצר שרשרת של ביטויים אנטישמיים, אלימים ומילוליים, וזה משום שהעזתים נתפסים בציבוריות האירופית כמסכנים, וישראל – כאשמה במצבם. אבל במקביל, כאשר מושמעים ניתוחים שקולים יותר, האומרים שאת הכסף שאירופה שופכת בעזה וברשות היה אפשר לנצל לרווחת התושבים ולא למנהרות והתקפות, הטונים אחרים לגמרי, והם באים לא מן הרחוב, אלא מחוגי ממשל ומינהל.

"בארצות סקנדינביה, שבהן שוררת דת אזרחית של זכויות אדם, יש ביקורת קשה על ישראל, אבל כשזה מגיע לזכויות הלהט"בים, ישראל מובילה בדעת הקהל שם ובעולם בכלל".

לא היה מה לעשות

פורת (75) עלתה לארץ מארגנטינה בגיל שבע. אביה היה מייסד תנועת דרור בארגנטינה וממנהיגי הקהילה היהודית. "אני לא ממשפחת ניצולים", מספרת, "אבל כשהתחילו להגיע פליטים מאירופה לארגנטינה, חלקם הגיעו אלינו. הבית היה פתוח, וכילדה כמעט אף פעם לא ישנתי במיטה שלי. זה לא היה בית עשיר, ואני זוכרת כילדה את האנשים שמגיעים הביתה ומספרים ושרים, וזה היה מאוד נוכח.

"יום אחד מישהו כתב גרפיטי על הבית שלנו mate judios, כלומר הרגו יהודים, בציווי. אני זוכרת את עצמי שואלת את אבא שלי למה הוא כתב את זה, ואותו עונה לי: 'תמיד תזכרי: את בסדר גמור. מי שכתב את זה – הוא לא בסדר'. שם התחיל חקר האנטישמיות שלי".

פרופ' פורת מכהנת כיום כראש מרכז קנטור ליהדות בת זמננו באוניברסיטת תל אביב, שממנה קיבלה את תואר הדוקטורט ב־1984. בעבר עמדה בראש בית הספר למדעי היהדות, היתה ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל וראש המכון לחקר האנטישמיות והגזענות על שם סטפן רוט. היא מופיעה בוועדות באו"ם ולאחרונה אף נפגשה עם האפיפיור, מפגש שהיא מגדירה "חם, אמפתי ומשמעותי".

פרופ' פורת כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא “חלקה של הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים במאמצים להצלת יהודי אירופה בשנים 1945־1942”. לאחר מכן עסקה רבות בקשר הטעון בין מוסדות היישוב ובין יהדות אירופה במחקריה ובספריה. "יש לי חמישה ספרים לפחות בנושא הזה, ואני מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון, שהיה קשה מאוד להעביר", היא אומרת. "כשהתחלתי לעסק בכך, הייתי מושפעת מאוד מהדעה הרווחת שאמרה שהיישוב אשם, שמוסדות היישוב הזניחו את יהודי אירופה ולא הצילו אותם. במהלך הדרך הבנתי, שהטענות האלו נובעות מחוסר ידיעה והבנה של התקופה. תראי, בארץ באותו זמן יש פחות מחצי מיליון איש, ובאירופה יש תשעה מיליון יהודים. איך בדיוק אתם חושבים שאלה יכולים להציל את אלה? אין ליישוב כלום. אין לו כוח פוליטי, אין לו עצמאות או צבא, חיל אוויר או אוניות. אין לו כלום, נקודה. לעומת זאת, הגרמנים נחושים לחלוטין להרוג כל יהודי באשר הוא. לכי תילחמי בהם. עצם הדרישה היא אבסורדית".

טענה נוספת המופנית כנגד היישוב היא שהיה ניתוק רגשי בינו לבין ההשמדה. פרופ' פורת מתרעמת על כך. "היישוב היהודי בארץ היה מורכב ברובו המוחלט מעולים מאירופה, והם אלו שאיבדו את משפחותיהם. זה בלתי אנושי להגיד שלא היה אכפת להם. היה אכפת להם נורא, אבל משום שהיה אכפת להם כל כך, הם לא הפנימו שכולם נהרגים שם, ושלא תהיה להם משפחה וקהילה וחברים. גולדה מאיר כותבת בספרה 'ייאמר לזכותנו כאנשים הגונים, שלא האמנו'. בקוד ההתנהגות שעליו אנשים אלו חונכו – דבר כזה לא יעלה על הדעת.

"יום אחד מתפרסמת ידיעה בעיתונות, שמספרת כי 55 אלף יהודים נרצחו בבאבי יאר. מה את חושבת שקרה? מאותו רגע אנשים הפסיקו להאמין לעיתונים. העורכים הלכו לבדוק והקטינו את המספר ל־5,500, אבל הקוראים שלהם לא האמינו גם לזה. בסופו של דבר המספר היה 33 אלף, אבל לא היתה לציבור יכולת לתפוס את המציאות הזו. מאז היו העיתונים מקבצים את הידיעות במסגרת, תחת האזהרה 'הקורא יקרא על אחריותו בלבד'. היום השואה זורמת במחזור הדם שלנו, אבל לדרוש מהציבור אז להאמין ולהבין שזה מה שקורה, זה לא תקף. לתפיסתם אז – אין לשואה שום היגיון, ולכן זה לא באמת קורה".

גם כשהמלחמה כבר הסתיימה, והיישוב היה צריך לקלוט מאות אלפי ניצולים, לא באמת הבינו את מצבם.

"הגיעו הנה 360 אלף נפש, בני 45־15, שהיו אמורים להיות מוכים וחבולים, עם המון בעיות רפואיות ונפשיות. השליחים הראשונים מגיעים מהארץ למחנות בביטחון גמור, שאם הם יעלו אותם ארצה – יהיה כאן בית משוגעים. בביקור הבא שלהם אחרי חודשיים־שלושה זה כבר סיפור אחר לגמרי. אפילו בן גוריון מגיע לשם וכותב 'לתימהוני, פגשתי אנשים בריאים'. היה להם רצון חיים אדיר.

"יש בארץ שני בתי חולים לחולי נפש מתקופת השואה. מעולם לא היו מאושפזים בשניהם יחד יותר מכמה מאות חולים. נכון, זה היה דור אחר, שפחות דיברו ופחות טיפלו, והטיפול הגיע רק בשנות ה־70 בדמות פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אבל מדובר בטיפול ולא באשפוז. זה לא יאומן, אבל אנשים השתקמו. מובן שהיו רבים עם סיוטים בלילות, אבל הם הצליחו לקיים חיים, לתפקד, להקים משפחות".

גם קורבנות, גם מלשינים

את המבט המפוקח מפנה פרופ' פורת גם אל בעלות הברית. "ברגע שתפסו בארץ שיש שואה, הולכים נציגי היישוב לבעלות הברית עם המון תוכניות, כופר, כסף, הקמת מחנות ליהודים במדבר במימון יהדות ארה"ב, הכל רק בשביל להציל יהודים, ובעלות הברית לא מסכימות. הם רואים בנציגים האלו נודניקים. כשהם מגיעים לאנתוני אידן, שר החוץ הבריטי, ומבקשים שבריטניה תפציץ את אושוויץ, הוא מבקש מאנשיו שיעיפו את ה'יהודים המייללים האלה'. הטענה היתה שכולם נהרגים, למה שננסה להציל אתכם, זו לא האחריות שלנו. לנו זה נשמע נורא להגיד את זה, אבל צריך לדמיין את המציאות מנקודת המבט שלהם".

אז את לא כועסת על אף אחד? את מצליחה להצדיק את כולם?
"יש דברים שאני כועסת עליהם ואני לא יכולה להבין. למשל, יוון היתה במצב של רעב. היתה נקודה בזמן שבעלות הברית הצליחו לשלוח אוניות עם מזון ליוון, ואנחנו ביקשנו שהאוניות האלו יחזרו מלאות ביהודים, אבל זה לא קרה. הם העדיפו לשים בפנים אבנים".

מה לגבי הניסיונות האחרונים של הפולנים להתנער מאחריותם לפשעי השואה?
"המונח 'מחנות השמדה פולניים', שהם רוצים לאסור על אזכורו, הוא באמת שגוי, כי לא הפולנים הקימו או הפעילו אותם, אלא הגרמנים, ויש הסכמה כללית שיש לומר 'מחנות ההשמדה הגרמנים על אדמת פולין'. לגבי יתר חלקיו של השיח, הוא בעצמו אינו אנטישמי, אבל הדעה הרווחת בפולין היא שיהודים והיסטוריונים פולנים, העובדים בשיתוף פעולה עם היסטוריונים יהודים ועם יד ושם, אחראים להפצת מה שבעיניהם הוא דיבה, כלומר שפולנים רבים, רוב האוכלוסייה, היו מצד אחד קורבן, אבל זה לא הפריע להם להלשין, לסחוט, לשדוד וגם להרוג יהודים.

"משלחת מפולין בראשות סגן שר החוץ ישבה ישיבה ארוכה במשרד החוץ שלנו, אני ייצגתי את יד ושם יחד עם עוד שניים מעמיתי. לאחר ישיבה זו נפתח משא ומתן נפרד וחשאי, שבעקבותיו הודיעו שני ראשי הממשלה על ביטול הסעיף הבעייתי ביותר בחוק והוא העונש הפלילי. ביד ושם אנחנו בדילמה קשה, מפני שאם אנחנו מפרסמים מכתבים והצהרות להגנתם של קולגות פולנים שלנו, אנחנו מזיקים להם, כי זה מחזק את הדעה שם שישראל ויהודים עומדים מאחורי ההאשמות".

לחפש את הסימנים

היה אפשר לחשוב שעיסוק כל כך אינטנסיבי בשואה משפיע בוודאי על נפש החוקר. אך נראה, כי אין זה המצב כשמדובר בפרופ' פורת. "עשיתי לי כלל – אין לי שואה בבית. לא שואה ולא אנטישמיות. עכשיו, כשהילדים והנכדים גדלו – הם שואלים, ואני עונה כמובן, אבל זה לא בא ממני. כשהילדים היו קטנים, לא לימדתי אותם שום כלום. הילדים שלי לא יודעים אנטישמיות מהי, וזה הניצחון הגדול של הציונות. מצד שני, כולם יודעים שאני לא נוסעת לגרמניה, אלא אם גוררים אותי באוזניים, ואני לא קונה אפילו זוג מספריים תוצרת גרמניה.

"המנחה שלי בדוקטורט, פרופ' קארפי ז"ל, אמר שיש לי שמחת חיים במנה כזאת שאני מסוגלת לעמוד בחקר הנושא הזה, וזה נכון. אבל העיסוק בשואה ובאנטישמיות משפיע לעומק בנקודה אחת מרכזית: אני מבינה ויודעת שמהרגע להרגע – החיים יכולים להיחרב. שמעתי כל כך הרבה עדויות שסיפרו איך בשנייה אחת החיים הלכו, ואין לי ביטחון בחיים בכלל, כדבר קבוע. נכון, אני לגמרי ישראלית, ויש לי ביטחון בכל הסובב אותי, אבל זו הנקודה שמשפיעה עליי".

ועל הציבור? אנשים עדיין מתחברים לסיפור של השואה היום?
"בהחלט. השואה היתה אירוע מכריע בלב המאה ה־20, שהיו מעורבות בו שאלות מרכזיות שהן רלוונטיות מאוד – תמיד: הנהגה שסוחפת ציבור, איך מפיצים אידיאולוגיה, כוחו של מנהיג, האם אפשר לאלף אדם לבצע פשעים ולהפך – מי מגיע לגבהים של אנושיות בימים קשים וכו'".

מה הלקח מהשואה?
"שדבר כזה קרה, ושאחריו אנחנו יודעים מה הסימנים המבשרים את בואו, וצריך לזהות אותם ולהישמר מפניהם מאוד".

כשאלוהים שוכח לתת פחד

מה מחזק אותי: "כמו שנהג ארנן (סיני) עזריהו, מפקד הפלוגה הראשונה של הפלמ"ח, לומר – כשקמה המדינה היו כאן 600 אלף נפש, והיום עברנו את השישה מיליון. הסך הכל של ההישגים מחזק ונותן מרץ להמשיך".

דמות מעוררת השראה: "ויטקה קובנר. אלוהים שכח להכניס לה פחד לתערובת – היתה אישה אמיצה, ישירה, נבונה, עם טביעת עין בבני אדם, לא חששה לומר את דעתה, נתנה לסובביה, ובייחוד לאבא קובנר, את המרחב הנחוץ להם. היא הצטיינה במקצוע שבו בחרה, דבקה בעקרונות ובערכים באופן מובן מאליו, קיבלה את אות גיבור ברית המועצות ובקושי שמה לב אליו ולא עשתה מעצמה פומפה".