צילום: אביגיל עוזי

26# סימה קדמון

עיתונאית פרשנית פוליטית, ידיעות אחרונות

סימה קדמון, פרשנית ובעלת טור פוליטי בידיעות אחרונות כבר 20 שנה, ממשיכה להשפיע על השיח הציבורי והפוליטי בישראל, גם עם ירידת קרנה של העיתונות המודפסת. "מבחינתי, העיסוק בפוליטיקה מאתגר, חשוב, אבל גם מעציב, בעיקר אל מול ההידרדרות המוסרית והשיח הציבורי המביש והמבזה שמתחיל מלמעלה", היא אומרת. "גם המעמד של התקשורת, הכתובה והאלקטרונית, הולך ונשחק, כתוצאה משיסוי של ההנהגה הנוכחית. יש הבדל עצום בין התחושה שלי כעיתונאית בתחילת דרך ובין מה שאני חווה עכשיו בהקשר הזה".

קדמון (64) התחילה לעבוד ככתבת במוסף הארץ כבר במהלך הלימודים לתואר הראשון, ומשם המשיכה למעריב. היא סיקרה את הסכמי אוסלו, וב-2015 הוענק לה פרס מפעל חיים על ידי אגודת העיתונאים.

ככתבת פוליטית, היא מכירה את הפוליטיקה הישראלית מכל כיוון אפשרי, אך לדבריה, "אין לי סודות או ידיעות מאחורי הקלעים שאני נמנעת מלפרסם", היא מבהירה. "אני יכולה לשמור בסוד זהות של מקור, אבל לא אינפורמציה. אני גם נוהגת להגיד לבני שיחי שאם זה לא לפרסום – שלא ישתפו אותי. אין לי שום עניין באינפורמציה שאני מנועה מלדווח עליה לאלה שאני מחויבת להם – הקוראים. במילים אחרות: לעתים נדירות ביותר אני יודעת משהו שקוראיי לא יודעים".

הילדים של חורף 73

דמות מעוררת השראה: "הדמות הכי קרובה לזה היא דב לאוטמן ז"ל, שהקים את מפעלי דלתא, כיהן כנשיא התאחדות התעשיינים וחלה במחלת ניוון שרירים סופנית. היעדר המרירות והרחמים העצמיים, היכולת שלו להמשיך ולתרום לחברה בנושא החינוך והאופן שבו פעל לחבר בין ערבים ליהודים ובין פריפריה למרכז, הנדיבות שלו ותאוות החיים למרות הקשיים הפיזיים והנפשיים – הם בהחלט השראה. כך הרגשתי בריאיון גלוי הלב שנתן לי קצת לפני מותו".

חוויה שעיצבה אותי: "זו החוויה שעיצבה את בני דורי: מלחמת יום הכיפורים, שבה שירתי כפקידת מבצעים בטייסת פנטומים. השהות בזמן אמת בטייסת שאיבדה רבים מלוחמיה ערערה עד היסוד את האמון שלי בהנהגה. באותה מלחמה נחשפה האמת, והתברר ששחצנותם ואטימותם של מנהיגינו היתה לא פחות מבגידה באזרחי המדינה. רבים מבני דורי, ולא מעט מחבריי, מתו לשווא רק בגלל יהירות, אטימות וקידוש הקונספציה. כל מי שחווה מקרוב את השבועות הראשונים של מלחמת יום הכיפורים כבר לא יהיה מי שהיה קודם, מכל בחינה, ובעיקר מבחינת האמון העיוור בהנהגה. ורק הכאב, הגעגועים ותחושת ההחמצה של הנופלים מתחזקים משנה לשנה".

מה היית רוצה לשנות בארץ ובעולם? "נדמה לי שהשאיפה הזאת התאיידה אצלי כבר לפני שנים. יש מקרים מעטים, וברוכים יש לומר, שבהם התקשורת משנה מציאות. אני מסתפקת בלשקף אותה כמיטב הבנתי".

מה מחזק אותך? "מה שמחזק אותי לא קשור בשום צורה למקצוע שלי, אלא רק למשפחתי ולחבריי. הייתי שמחה אם היתה בי עוד תקווה לעתיד יותר טוב לילדיי ולנכדיי בארץ שאני אוהבת, שבה נולדו גם הוריי, ושכל בני משפחתי נלחמו עליה במלחמות צודקות ופחות צודקות. אבל לצערי, התקווה הזאת הולכת ומתרחקת".