צילום: ניצן זוהר

18# פרופ׳ משנה מיטל לנדאו

ביוכימאית

בחודש שעבר פרופ׳-משנה מיטל לנדאו סגרה מעגל, כאשר זכתה בפרס קריל היוקרתי על מחקרה פורץ הדרך שעסק בפענוח מבנה של חלבון שלא היה ידוע עד כה למדע. במחקרה נחשף לראשונה סיב עמילואידי (משקע חלבוני), שבעזרתו תוקף החיידק האלים סטפילוקוק זהוב את תאי האורגניזם ומערכת החיסון שלו. אותו חיידק בדיוק תקף אותה וגרם לזיהום חמור בגופה, כשהיתה בת 15, אז אושפזה בבית החולים ובו קיבלה טיפולים למחלת הלוקמיה שבה חלתה.

"כבר בילדות מאוד סקרן אותי איך תרופות עובדות, וזה מה שחיבר אותי למדע. למדתי רוקחות כי חשבתי שזה המקום הנכון להתחיל בו", היא מספרת. מאז עברו לא מעט שנים, ולנדאו הגיעה למעבדה באוניברסיטת קליפורניה לוס אנג'לס (UCLA), שם עשתה את הפוסט דוקטורט שלה ועסקה בחלבונים הקשורים להתפתחות של מחלות, כמו אלצהיימר ופרקינסון. שם גם החל להתגלגל הרעיון למחקרה – אותם חלבונים, שמפרישים חיידקים ומובילים לנזקים עצומים לגופנו – במקרה של מחקרה של לנדאו – לפגיעה במערכת החיסונית.

"הבעיה המחקרית היא כיצד ניתן לתקוף חיידקים אלימים ועמידים לאנטיביוטיקה", מסבירה פרופ' לנדאו שפועלת היום במרכז לביולוגיה מבנית של הטכניון, ממרכזי המחקר הטובים והחדשניים בעולם. "הגישה שבה בחרנו היא להתמודד עם החלבונים שהחיידקים מייצרים ומשתמשים בהם כדי לתקוף את המערכת החיסונית ולגרום לזיהום אגרסיבי. ההתמקדות המחקרית היא בחלבונים שמייצרים סיבים הדומים לסיבי החלבון, אשר אצל בני אדם יגרמו למחלות, כמו אלצהיימר ופרקינסון, אולם כאן מדובר בחלבוני חיידקים שיוצרים זיהום.

"הגישה הספציפית במחקר היא להתמקד בחלבונים האלה, שהם, למעשה, כלי הנשק של החיידק, לפענח את המבנה התלת ממדי שלהם ובהתאם, לפתח חומרים שיפריעו לאותם חלבונים לעבוד", היא מסבירה.

"החיידקים הופכים יותר ויותר אלימים, ואין פיתוח של אנטיביוטיקות חדשות, זה לא משתלם כלכלית. נוצר צורך מהותי בפיתוח של תרופות מסוג חדש, וזה ילך ויהיה יותר נחוץ ורלוונטי בשנים הבאות. הייחודיות של הגישה שלנו היא שבניגוד לאנטיביוטיקה, היא אינה דוגלת בהריגת החיידק, אלא בפגיעה בכלי הנשק שלו, בתקווה שכך החיידק לא ימהר לפתח עמידות. זה ניסוי, והשאיפה שלנו היא שהוא יצליח".

זה אולי נשמע פשוט, אך כפי שמסבירה פרופ' לנדאו, מדובר בעבודת נמלים. "קשה מאוד לפענח מבנה של חלבון – טכנית ואינטלקטואלית. הכל תלוי בטכנולוגיות מאוד מתוחכמות ולא מאוד נגישות. כיום, ב-2018, אנו יודעים את המבנה התלת ממדי של פחות מ-10% מהחלבונים בגוף האדם ואת ה-10% שיודעים, השיגו במחקר של כ-70 שנה".

מרדף אין סופי

מיטל (41) נשואה לד"ר אריק לנדאו, כימאי קוונטי שעובד גם הוא בטכניון, והיא אם לשני ילדים. את התואר הראשון סיימה באוניברסיטה העברית ואת הדוקטורט בביוכימיה חישובית קיבלה מאוניברסיטת תל אביב. בעיניה, הבחירה בקריירה המדעית התובענית היתה טריוויאלית. "אני מדענית וזה לא מנע ממני להקים משפחה ולנהל חיים אישיים. הכל עניין של רצון ובחירה.

"מדע זה כיף, אני מאוד נהנית מהעבודה. מצד אחד זה מאוד מאתגר ומלווה בנפילות רגשיות רבות, ומן הצד השני מאוד מספק, מגוון וממלא. זאת עבודה שבוחרים. המוטיבציה והעצמאות מאוד חשובות בתחום הזה, ואני חושבת שמי שנותן עצמו למדע מרוויח בגדול".

ובכל זאת, המציאות מגלה תמונה שונה עם מיעוט יחסי של נשים שעוסקות במחקר מדעי בכלל, ובתחומה של פרופ' לנדאו בפרט. "התחום הזה ספציפית, לעומת תחומי מדע אחרים כמו רפואה, מתבסס על פיזיקה", היא מסבירה. "מסיבות תרבותיות וסיבות נוספות נשים פחות לומדות את התחומים האלה בתיכון ובאוניברסיטה. ישנו גם הסיפור על המדענית רוזלינד פרנקלין, שבשנות ה-50 חקרה את מבנה הדנ"א. המידע נגנב ממנה על ידי פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון, שלבסוף זכו בפרס נובל על מחקר שהיא ביצעה. עד היום הסיפור עולה, ויש שאומרים שהתחום הזה החל ב'גניבת מידע מנשים על ידי גברים, שבסוף קיבלו את הקרדיט על כך'.

"אני חושבת שמצד אחד יש המון נשים בתחום, אך הן בדרך כלל סטודנטיות, ומעט מאוד ממשיכות הלאה באקדמיה. מסיבות שונות רובן נעצרות".

בתחילת השנה שעברה פורסמו תוצאות המחקר של פרופ' לנדאו, שכללו את פענוח מבנהו של חלבון שמפריש חיידק הסטפילוקוק זהוב, בכתב העת היוקרתי Science. הפענוח יוצא הדופן נחשב פריצת דרך, אך הוא בהחלט לא סוף הדרך.

"זו תמיד תהיה מלחמת הישרדות בינינו לבין החיידקים", אומרת פרופ' לנדאו. "באיזושהי רמה זה יהיה אינסופי, ובתקווה שבין לבין יהיו כמה שנים של שקט. אצל כל חיידק כלי הנשק שונים, וגם כלי הנשק עצמם יכולים להשתנות. כלומר, גם ברגע שנפתח תרופה שתטפל בכלי נשק של חיידק מסוים, הם יכולים להשתנות עם הזמן, והתרופה תהיה פחות אפקטיבית. האינסופיות כאן מאוד דומה לזו של מחלת הסרטן".

עד הפיק הבא

כעת המטרה של פרופ' לנדאו וצוותה היא להפוך את המידע שגילו לתרופה. "השאיפה היא להגיע לחומרים שיהוו בסיס לתרופה, ואז חברת תרופות תיקח את זה לשלב העיקרי הבא – פיתוח והפצה. עד אז אנחנו מתמקדים בדבר נוסף שהוא קריטי מאוד במדע – העברת המידע הלאה. זה בא לידי ביטוי בהכשרת סטודנטים ובשיתוף עם גופי מחקר נוספים בעולם. כרגע המחקר בנושא חקר החיידקים נמשך, ואני מקווה שיתרחב לחיידקים נוספים – עמילואידיים בעיקר – ולאיתור החומרים שיעכבו את אותם חיידקים".

אנחנו קרובים לניצחון בקרב מול החיידקים?
"מבחינה מקצועית – אני חושבת שהמדע בתחומים האלה יתקדם בפיקים. תהיה קפיצה מסוימת ואז דריכה במקום. אנחנו רחוקים מלפתור את הבעיות של התחום הזה. התחומים האלה במדע מתקדמים בדרך כלל במקטעים של עשרות שנים, אבל לי, באופן אישי, כל תובנה חדשה גורמת לאושר ומספקת אותי". 

להתבגר בבית חולים

דמות מעוררת השראה: "רוזלינד פרנקלין, מדענית אנגלייה פורצת דרך במחקר בקריסטלוגרפיה. רוזלינד נמשכה למדע כבר מגיל צעיר והיתה נחושה להתקדם תוך כדי שבירת מוסכמות, מה שהיה יוצא דופן במיוחד בחברה האנגלית השמרנית של אמצע המאה ה-20. חלקה המהותי בהבנת מבנה הדנ"א הוסתר במשך שנים, והיא לא קיבלה הכרה ציבורית ראויה במשך חייה. למרות זאת התגליות שלה בנושאים אחרים קיבלו הכרה אקדמית והגיעו עד לשימושים חשובים בתעשייה. אנשים הקרובים לה מספרים שהיתה ישירה ונטולת צביעות, הרפתקנית, וידעה ליהנות מהחיים, בעיקר מטיולים ומטיפוסי הרים. רוזלינד נפטרה בגיל 37 מסרטן השחלות. היא היתה מסורה לגמרי למחקר גם בחודשים האחרונים לחייה, אף שידעה שמחלתה סופנית".

חוויה שעיצבה אותי: "בעיניי, כל חוויה, שלילית או חיובית, מעצבת אישיות. אני מניחה שחוויה משמעותית עבורי היתה לחלות בלוקמיה בגיל 15, לעבור טיפולים קשים שהסתבכו לתוך ניתוחים אורתופדיים רבים לאורך גיל ההתבגרות ועד היום. זו לא בהכרח חוויה שלילית היות שהיא אפשרה לי להבין את הכוח של הנחישות וההתמודדות – יכולות שאני לוקחת היום למחקר.

"המשפחה והחברים שלי ליוו אותי לאורך השנים בבתי חולים, ועדיין יכולתי במידה מסוימת להרגיש כנערה מתבגרת. השנים האלו אפשרו לי לראות בבירור שהעצמי והסביבה מגיבים בעיקר למה שהאדם משדר, בלי קשר בהכרח לסיטואציה האובייקטיבית, וזה בתמורה משנה מציאות".

מה הייתי רוצה לשנות: "בין הדברים שמפריעים לי בעולם שלנו הם חוסר מוסר, צביעות וסתם אדישות. הפער בין ההתפתחות האינטלקטואלית והפסיכולוגית של האדם, שבא לידי ביטוי באגו מוקצן וחוסר לקיחת אחריות, גורם להרבה עוולות ומעשי זוועה.

"למרבה הצער, אני רואה לאורך ההיסטוריה דוגמאות של מה שמתחיל כערכיות ואידאולוגיה, הופך לקיצוני ומאבד כיוון. הייתי שמחה לתת לעצמי ולסביבה יכולת הסתכלות יותר מאוזנת וכוללנית.

"באופן אישי, הייתי שמחה להוריד ביקורתיות וחוסר סלחנות כלפי עצמי, ולתת לרגשות מקום יותר 'לגיטימי'".