צילום: יח"צ

42# פרופ' מלי שחורי ביטון

קרימינולוגית, סגנית רקטור באוניברסיטת אריאל

במבט ראשון נראה שהחיים חילקו למלי שחורי ביטון קלפים כלל לא פשוטים: היא גם אישה, גם מזרחית וגם מהפריפריה. אבל מי שהתחילה את דרכה כאחת משבעה אחים להורים עולים ממרוקו, מכהנת כיום כפרופ' לקרימינולוגיה, סגנית רקטור באוניברסיטת אריאל. "נכון שבמובן מסוים ניפצתי את תקרת הזכוכית", היא מודה בחצי פה לאחר ניסיונות שידול חוזרים ונשנים, "אבל מעולם לא הרגשתי שאני מנפנפת בדגל העדתי או המגדרי. לא עשיתי את זה ממקום שבא להוכיח שאני יכולה כאישה או כמזרחית, ואני לא מרגישה שמשהו עצר אותי. אני מאמינה שתקרת הזכוכית היא מלאכותית ונמצאת במקומה בגלל מוסכמות או תפיסות חברתיות שגויות".

שחורי ביטון נולדה וגדלה במושב אבן מנחם בגליל המערבי, לשם נשלחו הוריה לאחר עלייתם לארץ. "להגיד שזה היה רע? זה היה הדבר הכי טוב שקרה למשפחה. על אף שהיו קשיים כלכליים, לא הרגשת את המצוקה, מאחר שכולם פחות או יותר הגיעו מאותו רקע".

נשארת בשוליים

כשאותרה כמחוננת, נשלחה לפנימיית אורט נתניה וסיימה את לימודיה במגמת חשמל, בחירה לא טריוויאלית לנערה צעירה. בצבא המשיכה בתחום ושירתה כחשמלאית מטוסים. "כן, זה לא היה מקובל אז", היא מודה בחיוך. "אפשר להגיד שנמשכתי דווקא לתפקידים שבאופן מסורתי משויכים לגברים". המשיכה הזו ליוותה אותה גם כשסיימה את שירותה הצבאי והתגייסה למשטרה כחוקרת צח"מ (צוות חקירה מיוחד), אישה יחידה בצוות שעסק בפענוח תיקי פשיעה חמורה, בהם של הרוצחות גיתית איזראלוב, חוה יערי ואביבה גרנות, וכן שוד היהלומים המפורסם בבורסה.

על אף ההצלחות, ב-1990 בחרה לעזוב את העבודה הקבועה ולהפוך לחוקרת פרטית עצמאית. חמש שנים מאוחר יותר פגשה את ספסלי האקדמיה ושעטה אל עבר הדוקטורט. מאז היא שותפה ללא מעט מחקרים פורצי דרך בנושאים שמעסיקים את החברה הישראלית. נושאים מדוברים, אבל כאלו שלמרבה ההפתעה, מעולם לא נחקרו. כמו למשל נשים מוכות בחברה החרדית, עבריינות אידיאולוגית במהלך ההתנתקות או ההשפעה של חשיפה לטרור על הפשיעה.

את עוסקת בנושאים שבשולי החברה. נושאי המחקר שלך קשורים לנוף הילדות שלך?
"מעניין אותי לבדוק איפה אנחנו כחברה נגועים, ויכול להיות שזה באמת מתקשר לרקע שממנו אני מגיעה. תמיד היתה לי רגישות למה שקורה עם החלשים בחברה. אני לא רוצה להישמע אלטרואיסטית, אבל זה מה שעניין אותי. הדוקטורט שלי, למשל, עסק בסטריאוטיפים שקשורים בעולי אתיופיה והעולים מחבר העמים. זה היה מחקר מקיף, שהראה עד כמה אנחנו נגועים בסטריאוטיפים.

"במחקר שבו ערכנו השוואה בין ישראל לשוודיה בנוגע לפחד מטרור לעומת הפחד מפשיעה, יש גם השפעה של המקום שבו גדלתי. עד היום אני זוכרת את הריצה למקלטים. זה משהו שמלווה אותי ונשאר איתי. גם בתפקידים שאני מלווה בהתנדבות, כחברה בוועדת ההיגוי של הוסטל מעגלים ושל עמותת קש"ת, אני מבקשת להבטיח שהקול של אנשי הקצה יישמע".

מצד שני מחקרים רבים שלך עסקו בעבריינות מין. לא רק בחנת את הצד של הקורבן, אלא גם את הצד של התוקף.
"אני רואה את התוקף והקורבן כדיאדה, לא כמשהו נפרד, ומאמינה שצריך לטפל בשניהם, מכיוון שאם תטפל בתוקף תמנע את הקורבנות הבאים. אני מסוגלת לעשות את האבחנה, וכשאני עם העבריין אני לא מסתכלת עליו כמישהו שהוא לא בר תיקון ושצריך לתלות אותו בראש חוצות. אומרים שצריך לסרס אותם, אבל אני מאמינה שצריך לטפל בהם. לבוא ממקום של חמלה וממקום מפוכח שאומר שאם לא תטפלי בו, את פוגעת בחברה. ב-2009 עשינו מחקר מלווה של הקמת המרכז הראשון לטיפול בעברייני מין בקהילה. המלצות מהמחקר הביאו להתפתחות בתחום, שלשמחתי, כיום הולך ותופס תאוצה מבחינת חקיקה והקמת מרכזי טיפול".

את רואה שינוי בטיפול בתחום עבריינות המין בישראל, מאז שהתחלת לחקור את הנושא?
"יש בהחלט יותר מודעות. עם קמפיין ה-ME TOO ועוד לפני זה, עם החוק למניעת הטרדה מינית במקומות עבודה שנחקק ב-1998. ועדיין, לטעמי, אין מספיק מודעות ובעיקר אין מספיק מודעות לגברים נפגעים. יש רק מרכז סיוע אחד לגברים נפגעי עבירות מין, וצריך להביא את הנושא למודעות של רשויות האכיפה והשיפוט, שיידעו ויבינו שיש גם גברים שנפגעים מינית והרבה יותר ממה שאנשים חושבים".

הפוסט דוקטורט שלך היה בנושא צדק מאחה, זה תחום שיכול לסייע במקרים של עבירות מין.
"גישת צדק מאחה נותנת מקום גם לעבריין, אבל לא על חשבון הקורבן. אבל גם בלי צדק מאחה, כשאתה מביא עבריין להבנה שהוא פגע, זה כבר חלק מהתהליך שמוביל לשינוי חברתי. הכי קל להגיד בוא נשים את העבריין בכלא, על אף שלטעמי, לא מטפלים טוב, לא בעבריין ולא בקורבן".

חיה ותן לחיות

את חלק ממיליה מצומצם של נשים בראש החץ האקדמי.
"אנחנו חיים בחברה שכמה שנחשוב שיש בה שוויון, היא עדיין לא שם לגמרי, ועדיין יש חלוקת תפקידים מסורתית, ורואים את זה בין היתר גם באקדמיה. גם במחקר האחרון שעשינו על סטודנטיות אפשר עדיין לראות את אותה חלוקת תפקידים שבה בין היתר האישה היא זו שאחראית להוציא את הילדים מהגן ובית הספר".

ואיך זה היה אצלך בבית?
"זה לא היה קל, אבל היה לי ברור שאני עושה את מה שאני מאמינה בו. הדבר היחיד שלא שיניתי בשלושה עשורים זה את הבית, הבעל והילדים. צריך כוח רצון ומוטיבציה. אני סחבתי את עצמי למעלה. איפה לא עבדתי כדי לממן את עצמי? אבל אני לא רוצה להצטייר כמשהו מיוחד, כל אחד יכול להתגבר על המגבלות. כיום אני משתדלת לקדם נשים ורואה בכך שליחות. צירפתי אליי לתחומי המחקר לא מעט חוקרות צעירות, כדי שיתקדמו, וחלקן כבר בדרך למרצה בכיר".

ואיך מסתדר לך להיות שמאלנית באריאל?
"באג'נדה שלי אני בעד חיה ותן לחיות, בעד שקט ודו קיום. אז מה אם אני באריאל? הסטיגמה על אריאל מוטעית. בניגוד לתפיסה שכולם מתנחלים עם כיסוי ראש, יש פה כמה מאות סטודנטים ערבים שמקבלים תמיכה וסיוע ככל הנדרש. היה לי סטודנט ערבי שלא הגיע לשיעורים. הלכתי לביתו בטמרה ושאלתי למה הוא לא מגיע. הוא אמר שקשה לו, והבטחתי שאעזור לו. הוא חזר ולשמחתי, סיים את התואר בקרימינולוגיה".

זה אף פעם לא מספיק

חוויה שעיצבה אותי: "החיים במושב בפריפריה למשפחה מרובת ילדים, שהמוטו בה היה: אתם חייבים ללמוד כדי להצליח. אבא היה אדם שנתן את החיים שלו כדי שהילדים לא ייצאו לתרבות רעה".

מה הייתי רוצה לשנות בארץ: "זה יישמע קלישאתי לגמרי, אבל לשנות את הפלגנות ולהוביל ליותר סובלנות כלפי כל הרבדים של החברה הישראלית, החל בהתייחסות למוצא עדתי, יהודים-ערבים ועד עבריינים וקורבנות".

מה מחזק אותי: "המשפחה: בעלי והילדים והמשפחה המורחבת. אנחנו משפחה תומכת ומלוכדת. אני לא באה ממקום של מגיע לי, אלא של מה אני עוד צריכה להשיג, וזה מלווה אותי כל החיים. תמיד אחשוב שאני צריכה לעשות עוד ושלא עשיתי מספיק".

דמות מעוררת השראה: "המורה יעקב דרעי, שהיה המחנך שלי בבית הספר היסודי. הוא האמין בי והמליץ לשלוח אותי למסלול מחוננים, על אף שלא הייתי ילדה שקטה. הייתי מאוד מרדנית. אני חושבת שהייתי היפראקטיבית, ולא ידעו לאבחן".