צילום: רונאל עדני

41# שפי פז

פעילה חברתית, ממנהיגות המאבק נגד המסתננים

אם יש קול אחד בישראל שמזוהה עם מאבקם של תושבי דרום תל אביב במסתננים מאפריקה ועם הקריאה לגירושם ולשיקום השכונות – זהו קולה של הפעילה החברתית, תושבת שכונת שפירא, שפי פז. פז (65) מייצגת במובן מסוים את האזרח הפוליטי המתוחכם – כזה שלא מהסס לבחון מחדש את אמונותיו ולשנות כיוון בהתאם לצורך. בגיל 22 יצאה מהארון והחלה בפעילות חברתית במסגרת תנועות שמאל. היא בלטה במאבק למען זכויות קהילת הלהט"ב, נלחמה בהתנחלויות ואף קידמה את פניהם של תושביה האפריקאים של דרום תל אביב.

אלא שעם צמיחת האוכלוסייה הזרה בדרום העיר, התנערותה של המדינה מטיפול באתגרים שהציפו נוכחותם והצניחה בתחושת הביטחון הפיזי והכלכלי של תושבי השכונות הוותיקים, תפסה פז מקום חדש על המפה הפוליטית-חברתית, וכיום היא רואה את עצמה כאשת ימין חילוני מסוג חדש. היא מובילה את מחאת תושבי השכונות במסגרת "החזית לשחרור דרום תל אביב" בעמותת "עוטף תחנה מרכזית", מצעידה מדי שבוע מפגינים אל מול בתיהן של שתי נשיאות בית המשפט העליון, השופטות מרים נאור ואסתר חיות, ומתראיינת כדוברת בולטת של המאבק. יש הטוענים שהיא אחת האחראיות המרכזיות לסיבוב הפרסה שביצע ראש הממשלה כשביטל את המתווה שעליו סיכם עם נציבות האו"ם לפליטים, יום אחד לאחר שהציג אותו במסיבת עיתונאים דרמטית.

לפז תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, ובמקצועה היא עורכת לשונית.

אסור לי לאכזב

חוויה שעיצבה אותי: "נקודות המפתח בחיי: תחושת החופש של ילדה בת ארבע שעלתה לישראל, הפחד וההקלה של מלחמת ששת הימים, השבר של מלחמת יום הכיפורים, מותה של אמי בתאונת דרכים, הבוקר שבו ידעתי שאני לסבית, הערב שבו הניחו בזרועותיי צרור מכורבל שעשה אותי אמא, ואז בקבוק התבערה שנזרק על גן ילדים בשכונת שפירא, השלט המקומם 'Refugees are welcome', הייאוש בעיני התושבים האבודים, והחיים שהתהפכו".

מה הייתי רוצה לשנות: "לרגעים הייתי רוצה שהחיים יהיו פשוטים כמו פעם, כמו הילדות היחפה שלי בשדות הפתוחים והריצה אחרי עגלת הקרח, והאמונה העמוקה שחזרנו הביתה, וזו ארצנו, והעתיד יכול להיות רק טוב ומבטיח יותר. אולי זה הגיל, שמתרפק על הנוסטלגיה, כי היום אני יודעת את מה שלא ידעתי אז, ובכל זאת, בתוך כל הדלות והקשיים והשכול והצל הכבד של השואה, היה כאן איזשהו תום שהייתי רוצה לראות שוב".

מה מחזק אותי: "המשפחה, החברים, העיניים של הזקנות שמחבקות אותי ברחוב. הפחד הספוג באוויר. פחד מהמסתננים, מהמשטרה ומהחותם 'גזענים', שמשתק ומסרס את ההתנגדות של רוב התושבים. הידיעה שמאמינים בי ושאסור לי לאכזב. האהבה שמקיפה אותי בכל מקום כמו רשת ביטחון. וגם השנאה הכל כך עמוקה וכל כך עיוורת, שאומרת לי שהדרך שלי נכונה".

דמות מעוררת השראה: "בנערותי כיבדתי שתי נשים, שלכאורה היו הפכים גמורים, אבל כל אחת מהן סימלה בשבילי כוח נשי: גאולה כהן ושולמית אלוני. שתיהן נשים חזקות, שתיהן מרדניות, שתיהן אמיצות, שתיהן מאמינות בדרכן ולא חוששות לצאת נגד הממסד ולשלם על כך מחיר, שתיהן בוטות ומטיחות את האמת שלהן בפרצוף. שתיהן, כל אחת בדרכה, עיצבו את הלוחמת שבתוכי".