אל התפקיד הבכיר ביותר במערכת המשפט הישראלית – נשיאת בית המשפט העליון – נכנסה באוקטובר האחרון אסתר חיות (65), כשהיא צריכה להתמודד עם אחת התקופות הסוערות ביותר שבהן נתונה המערכת. חיות ירשה מקודמתה, מרים נאור, רשות שופטת המצויה במתח חריף מול הרשות המחוקקת, ובמיוחד מול הרשות המבצעת, שגולש לרטוריקה חריפה מתמיד.
דוגמה טובה לכך הן למשל נסיבות המינוי שלה עצמה לתפקיד, שנעשה תוך ויכוח סוער על שיטת מינוי השופטים בישראל באופן כללי, ובפרט סביב שיטת הסניוריטי.
סערה עכשווית יותר, הקשורה למתח שבין הרשויות, נסובה סביב פיסקת ההתגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על פסילת חוקים על ידי בג"צ בהינתן רוב מיוחד של חברי כנסת. הנשיאה חיות מתנגדת למהלך והתבטאה כנגדו בחריפות במספר הזדמנויות. ראש הממשלה ושרת המשפטים איילת שקד נפגשו ודנו בנושא בתחילת חודש מאי עם הנשיאה, אך הוויכוח עוד רחוק ממיצוי.
בכלל – חיות היא לא נשיאה שקטה. בחודשים האחרונים היא נאמה במספר מסגרות והביעה את עמדתה הנחרצת בנוגע לסוגיות הבוערות שמערבות את מערכת המשפט. התבטאויות אלה מושכות אליה חצים של ביקורת מצד אנשי תקשורת, נבחרי ציבור ושרים המזוהים עם תפיסות שמרניות. ובכל זאת, נראה כי המדיניות של חיות להשמיע את קולה בסוגיות בוערות היא עקבית, והעמדות עצמן לא תמיד לעומתיות לאלו של הממשלה. כך למשל, בפברואר האחרון היא אמרה בכנס בינלאומי, כי קריאה לחרם היא דבר פסול שאינו "משרת את העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה", ובכך הביעה, למעשה, תמיכה בהצעת חוק החרם של הממשלה שנועד להילחם ב-BDS.
בתחום אחר שמטריד מאוד את הציבור בישראל וברחבי העולם – הטרדות מיניות – החליטה חיות לפעול, ובחודש מרץ הקימה ועדה לבחינת היחס של מערכת המשפט לנפגעות עבירות מין.
גם ברמה הפרסונלית מתערער במשמרת של חיות מעמדם של השופטים, תחת צלן הכבד של מספר פרשות בולטות "בכיכובן" של שופטות. אחת כזו היא "פרשת המסרונים" של השופטת רונית פוזננסקי-כץ (שאותה חיות השעתה מתפקידה), ואחרת היא פרשת השופטת הילה גרסטל, שהיתה מועמדת לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. בפרשה זו שורבב גם שמה של השופטת חיות עצמה. התיק שהתפוצץ ברעש גדול נסגר בסופו של דבר בקול ענות חלושה.
חיות למדה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב והיתה לבוגרת הראשונה שלה, שמונתה לימים לשופטת עליון. היא התמחתה במשרד עורכי הדין צדוק ושות' בשנות ה-80, תחת שר המשפטים לשעבר חיים צדוק, ובהמשך עבדה במשרדו גם כעורכת דין פרטית. היא מונתה לראשונה לתפקיד שופטת בבית משפט השלום בתל אביב בשנת 1990, ובתוך 13 שנים התקדמה דרך המחוזי ועד לבית המשפט העליון בירושלים.