המשוררת, מחלוצות הספוקן וורד במחוזותינו, הוציאה השנה את ספר השירים השני שלה, "ביחדנס", שזכה לביקורות נלהבות מחד וקטלניות מאידך. מבקר השירה אילן ברקוביץ קרא לספר "ה-'כוכבים בחוץ' של דורנו" (בהתייחסו לקובץ השירים המיתולוגי של נתן אלתרמן), ומאידך כינה אותו המשורר יהודה ויזן "דפי יומן של נערה מתבגרת". כך או כך, פרתום העלתה השנה את השירה הישראלית בחזרה לדיון, שילבה בפנים את #metoo ואת זכותה של כל אישה לגופה בכל וריאציה שהיא.
פרתום התחילה את דרכה כמשוררת כבר בגיל 22 ומאז המציאה את הז'אנר בגרסתו הנשית, הישראלית, עטורת הקללות וממלאת האולמות. ביו-טיוב תמצאו אותה עם אודם מלהטטת במילים ומגיעה לאלפי אנשים, בבתי הספר ובאוניברסיטאות תמצאו אותה מרצה על שירתה, וברדיו תוכלו לשמוע אותה בתוכנית הספרותית "טקסטמאניה" ("כאן תרבות").
פרתום (32), ילידת תל אביב, שירתה כמורה חיילת, למדה בבית הספר למוזיקה רימון ובכיתת השירה של הליקון ולאחר מכן עברה למסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. היא זוכת פרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם, פרס רמת גן לספרות בקטגוריית "שירת ביכורים" ועיטור אנדרסן הבינלאומי לתרגום. במקביל לשירה מעבירה פרתום סדנאות כתיבה במסגרת המסלול לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות נוספים. בחודש הבא תתחיל ללמד דוקטורנטים לעברית במידלברי קולג' – אוניברסיטת עלית בוורמונט, ארה"ב.
לכתוב זה פמיניסטי
חוויה מעצבת: "שתי חוויות חיים מזדקרות ומתעלות מעל כל השאר, ובלב שלי הן כאילו מקבילות וכמו-משלימות: מחד, המוות של אבא שלי מסרטן כשהייתי בת 15 וחצי – אובדן ששינה אותי לבלי הכר ועיצב הרבה מדפוסי ההתנהגות שלי ומהתפיסות היסודיות שלי לגבי מה זה אומר להיות בת אדם; ומאידך, האהבה העזה שנרקמה (והולכת וממשיכה להעמיק מדי יום ביומו) ביני ובין אלעד רוזן (שמכונה בשירה שלי פריטי) – בעלי שיחיה – שגם היא טלטלה את עולמי במובן הכי טוב".
מה הייתי רוצה לשנות: "ראשית, מיטוט הפטריארכיה היא דבר קריטי, בעיניי. העובדה שהשליטה החברתית והכלכלית למיניה מרוכזת בידיהם של גברים צריכה לבוא אל קיצה. כחלק אינטגרלי מזה הכרחי שנשים ייקחו בעלות על המצב הנשי בתרבות וינכסו מחדש את קולן, את קולנו, ויפסיקו להתבייש בעצם קיומן, בעוולות שקרו להן ובאיבר המין המדמם שלהן. כתיבה היא אקט היפר פמיניסטי, משחרר ומאפשר על הרצף הזה. זה משהו שאני חותרת לשנות.
"שנית, מאוד קשה להיות עצמאי בארץ. עיקרון השוטף פלוס 30, פלוס 45, פלוס 60, פלוס 90 גורם לזה שבכל רגע נתון לפחות שלושה גורמים שונים חייבים לי כסף, ויש גם לא מעט גופים ציבוריים בארץ שמאחרים בתשלום ומלינים את שכרך, ואין כל אכיפה מסודרת. זה מתיש ומייסר ומתסכל, ואני יודעת שרבים נמצאים במצבי".
מה מחזק אותי: "מעבר לאהבה הזוגית ולשיחות נפש צפופות עם חברים קרובים, הדבר שהכי מחבר אותי לכוחות שלי הוא להיזכר במהפכים גדולים שעברתי בחיים. כשאני קטנה מבפנים, אני מזכירה לעצמי שהזהות היא דבר זז וחושבת על משברים ונקודות שפל, שלא ידעתי איך אצא מהם, והיום הם כבר כל כך מאחוריי, שהם נראים לי כמו נמלים זעירות, מרוחקות ונשכחות. זה טריק פשוט שמכניס לפרופורציות".